חנן של זהב 

מספרת חנה פיפנו, שהייתה חברתו של חנן בוך עברו כמעט 8 שנים, מאז שהגיע אלינו בימי החברה ועד סוף המוסד, ועד ש"גיליתי" את חנן. רק בתקופת הצבא, כשכבר התגוררנו כולנו בחדרים פרטיים בשכונת שפירא, יצא שחלקנו יחד עם אביגיל חדוותי את אותו מבנה בו לכל אחד היה חדר. כך הפכנו לשלושה חברי נפש שבילו המון ביחד. "מפטפטים היינו על הקיבוץ, על מה שבסדר ובייחוד על מה שלא בסדר. .. חנן שקט, מקשיב, מחייך מדי פעם, מוסיף מילה או שתיים ומדפדף בספר על המיטה "מה זה?" "ספר פולני" "ובאיזה שפה אתה יותר אוהב לקרוא?" "עכשיו לא משנה" "חנן אל תקרא כשיש אורחים" "רק עוד רגע" (אביגיל חדוותי ) היה לו שקט פנימי כובש, שאי אפשר היה לעמוד מולו. למרות שהיה מאוד סגור - הייתה בו יכולת נתינה והענקה עצומה. יתכן שהיה אדם מיוחד בגלל סיפור חייו. כשאביו חלה הוא ביקש מקטיה, שתעלה עם שני הבנים - קרול וחנן - לישראל. כנראה האמין שיהיה להם כאן טוב יותר. חנן נקלט אצלנו מצוין והשתלב ללא בעיות קליטה מיוחדות - כנראה בגלל האופי הנוח שלו. אבל תמיד נשאר מכונס בעצמו ובעולמו. בעיקר עם הספרים שבלע בכמויות מסחריות. אחת התמונות שאני לא יכולה לשכוח: כשהיה חוזר אחר הצהרים מהעבודה במטעים, לא מוכן אפילו לשמוע על מקלחת, ישר נזרק על הכורסא מתנתק מהעולם עם העיתון ואחריו הספרים - ובתנוחה הזאת נשאר עד 2 בלילה. "תראי, חנן הבטיח לי שהוא יבוא - והוא יבוא. תמיד הוא מקיים. הוא אמר שהכל יהיה בסדר". לא יכולתי להתאפק שלא להסתכל בדלת. היא הייתה סגורה. הנה חנן לא יבוא. האם באמת? הנה קול צעדים עולים במדרגות. "חנן בא". הדלת נפתחת לאיטה והראש השחרחר מחייך אלינו - "אפשר?" חבורה גדולה בחדר הקטן ליד הכביש. צפוף ונעים. (אביגיל חדוותי ) אני מתגעגעת בעיקר לחברות שהייתה בינינו. לאצילות שלו שהיה בה חום ונועם. הפעם האחרונה שנפגשנו, הייתה כמה ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. כשחנן גויס הייתי בדימונה, בקן השומר הצעיר בו עשיתי שנת שירות, כך שלא יצא לנו להיפרד. בשבועות ההמתנה לא היה קשר איתו. חזרתי הביתה ועדין לא היה קשר. "...נכנס מישהו הודיע לחנן שהגיעה החוליה שתיקח אותו. קם בשקט האופייני לו הכניס כמה חפצים לתרמיל, ביקש לחכות לו - "אני רץ להודיע לאמא..." שבילי הקיבוץ, שיירת מיכליות תפוחים נגררות על ידי טרקטור, חיוך שובב, מגדל דוד, הכותל, ירושלים - כל אלה ישאירו אותך בלבנו, חנן. חנן של זהב. (אורי ארסטר ) ופתאום ערב אחד, כמה ימים לפני פרוץ המלחמה, חנן מופיע. מסתכן בהפרת פקודות ואולי אפילו בכלא צבאי. אבל הוא לא חשב על זה. היה לו חשוב להגיע לראות אותי. אני לא יודעת אם מתוך תחושה של מה שהולך לקרות - אבל היה לו כל כך חשוב שניפגש ובדיעבד התברר, שגם כדי שנפרד לתמיד - בטוב. זוהי, בעייני, האצילות הגדולה שלו. (הקטעים - מתוך חוברת הזיכרון) חנן נפל בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים - יוני 1967 

..........................................

מדליקה נר זכרון לחנן בוך 1944-1967. חנן דומה מאוד לאבא שלי יהודה שמואל בוך ולכן אני סבורה שחנן הוא בן משפחתנו, גם אם אין הקשר המשפחתי ידוע לנו באופן מדוייק, הכאב הוא כאב והוא קיים עמוק בלב.

אני מדליקה את נר הזכרון בשמי ובשם כל משפחת בוך.

חנה-טובה בוך 6.6.08

יהודית בלוך

יהודית נולדה ב- ח' באלול תרס"ח, 25.9.1908 בעיר גרודנה ברוסיה הלבנה. היא גדלה בבית יהודי-ציוני, בעיירה כפרית בשם קוזניצה. אביה היה מורה לעברית בגרודנה ושמו הלך לפניו. רבים היו תלמידיו. יהודית סיימה את לימודיה בגימנסיה, הצטרפה לקן "השומר הצעיר" בעיר גרודנה ולאחר זמן קבלה סרטיפיקט שנשלח אליה בהמלצת הקולונל קיש ועלתה לארץ בינואר 1932. היא הצטרפה לגרעין שומריה בחדרה שעלה והתנחל באדמות עין שמר בראשית שנות הארבעים. בשנת 1942 התגייסה לפלמ"ח ושרתה במשך שנתיים בפלוגה ג' ביגור, בקיבוץ איילון ובאשדות יעקב - שם עברה אימונים והשתתפה במסעות.
בתום מלחמת העולם השנייה התגייסה ויצאה בשליחות התנועה לפעילות במחנות פליטי השואה באיטליה.

במשך שבעים שנה הצטיינה בכל עבודה בקיבוץ - בעבודה החקלאית ובעיקר בענף המטעים. הייתה אקונומית ולאחר מכן הפעילה את "קופת הבית" של הקיבוץ עד לשנת 1994. לאחר מכן עבדה במפעל המגנטים של הקיבוץ.
היא תרמה רבות לחיי החברה והרוח. השתתפה במשך שנים כחברה ומרכזת בועדות שונות - ועדת חברים, ועדת הבריאות וועדת התרבות. שימשה גם כמזכירת הקיבוץ.
הייתה "אם הסדר" בפסח ונטלה חלק במשך שנים רבות בהופעות לרבות במסגרת "להקת העכביש" - הלהקה ההומוריסטית של הקיבוץ. התעניינה בכל המתרחש בארץ ובתנועה ובנושאים מעולם היהדות.
יהודית בלוך נפטרה בכט' בכסלו תש"ס, 8.12.1999.
הפרטים נמסרו על ידי טל ירון.

מתןך אתר ההנצחה לחיילי צה"ל

בן יהושע וקטרינה. נולד ביום ד' בניסן תש"ד (28.3.1944) בעיר דביקסרי אשר בברית המועצות. המשפחה היגרה לפולין כאשר חנן היה בן שנתיים כי היא שחרה מקלט מפני הנאצים. בגיל שש התיתם מאביו. בפולין התחנך חנן בבית ספר יסודי ממשלתי, אך בשנת 1958 עלתה המשפחה לארץ והשתקעה בעין שמר. חנן נתקבל למוסד החינוכי "מבואות עירון", נקלט בתוך האווירה הקיבוצית ושם סיים את לימודיו התיכוניים. חקלאי היה ועסק בנטיעות. סגור היה מטבעו וביישן ואהב להתבודד. אך למרות כל זאת חיבבוהו הצעירים מבני גילו אשר בקיבוץ. בנובמבר 1962 גויס לצה"ל והתנדב לחיל הצנחנים. עבר קורס מ"כ וקורס חבלה בהצטיינות, ולאחר מכן הועבר לחיל הנדסה מוצנח. מפקדיו בצבא זוכרים אותו כבחור שקט, נכון לבצע כל פקודה באהבה ובנאמנות.

כמפקד כיתה וכסמל מחלקה זכה חנן להערצת פקודיו על יחסו הבלתי אמצעי אליהם. בזמן שירותו הקדיש כל שעה פנויה לקריאת ספרים. אחרי ששוחרר מן הצבא חזר לקיבוץ ולמטעיו, בהם השקיע מרץ ואהבה. באחד הימים התחיל לרקום את עתידו עם אחת מבנות המשק וכאשר נקרא שוב לדגל נפרד מחבריו מתוך תקוה כי במהרה ישוב, בהאמינו שהמלחמה לא תימשך ובשובו שאף לקחת לו לאשה את בחירת לבו. אך לא כן רצה הגורל, כי ביום השני לקרבות של מלחמת ששת הימים, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), נפל בקרב על שחרור ירושלים. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. בספר "מאריות גברו" של מפקדת הצנחנים הובאה ביוגרפיה שלו ותיאור הקרב האחרון. גם ב53" מהם" לזכר חללי הקיבוץ הארצי שנפלו במלחמת ששת הימים הוקדש עמוד לזכרו ולזכר חברו (אמנון חרודי).

מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי הר הרצל.

https://www.ein-shemer.com/cgi-webaxy/item?2395