חברי הקבוצה שנשארו בעין-שמר: אורי אשכולי, גיורא ריפתין, אלישע שמרי, חנה דנון.

חברים נוספים: אביה שמי (ז"ל), תלמה ארד, תמר בראון, לוי יהב, רותי בן-אברהם, תמר פוקס (ילדת חוץ).

סה"כ – 10 ילדים (6 בנות ו-4 בנים).

התחילו כיתה א' בשנת: 1939.

מורה: גוטה לוריא (6 שנים, א'-ו').

אלי ירון (ימפולסקי), בן-אחותה של יהודית בלוך, היה ילד צעיר כשנשלח לעין-שמר בראשית מלחמת העולם, כאשר האיטלקים הפציצו את בתי-הזיקוק בחיפה מקום מגוריו. את זיכרונות הילדות שלו מקבוצת "אלון", מצאתי בתיק של יהודית בחדר-ההנצחה, כשכתבתי עליה למדור "נזכור" בשבוע שעבר: "בשנות ה-40 המוקדמות, התקבלתי לקבוצת "אלון" שמנתה 10 בנים ובנות בהנהלתה של גוטה לוריא המורה. הפרש הגילים בין הילדים היה של שנתיים... היה זה מעבר חד מחיי העיר לקיבוץ "השומר-הצעיר", עם הלינה המשותפת והאידיאולוגיה החלוצית-סוציאליסטית שהוחדרה כבר בגיל רך בצעירים – חינוך לעבודה והגשמה. מכיתה א' שולבנו למספר שעות ביום בעבודה במשק וכמובן בחופשות מהלימודים...

השנתיים בקבוצת "אלון" בעין-שמר היו שנתיים מאושרות של חיי ילד בקיבוץ שרץ יחף בשדות, רוכב על סוסים וחמורים, משתתף בטיולים, נוטל חלק בחגים שהיו בעלי אופי קיבוצי מיוחד...

פעם נעלם חברי הטוב לוי יהב, שלא היה תלמיד ממושמע וברח מהכיתה למספר ימים. נודע לי שהוא מסתתר על אחד העצים בגבול עין-שמר, והצטרפתי אליו ליום הזדהות בראש עץ גבוה, בסוכה שבנה לעצמו. היה קשה לשכנע אותו "לרדת מהעץ" אבל הרעב וההבטחה שלא ייענש – הכריעו אותו והוא חזר. פעם אחרת קפצנו מהגג של בית-הילדים, ופעם טיפסנו על מגדל-המים ליד חדר-האוכל הישן (מוזיאון חצר-הראשונים כיום) ללא רשות ונענשנו קשות. אחרי שנתיים, כשנולד אחי, הוחזרתי הביתה לחיפה. בקבוצה היה חוסר אהדה ל"עירונים" ולאורח החיים הבורגני, ולכן היה לי קשה להסתגל מחדש לחיי העיר, ללימוד תנ"ך בגישה מסורתית ולאידיאולוגיה פוליטית שאינה סטליניסטית כמו בקיבוץ"...

אלישע שמרי מספר, שפעם כששתלו בחברת-הילדים את שדרת העצים, השתוללו חברי הקבוצה (הפרטים עדיין חסויים) וכעונש הוצאו מהתנועה.

חנה דנון זוכרת שלמדו במועדון-לחבר, שם היתה הכיתה, לפי שיטת הנושאים: "הלול", "הדבורה", "הפרה", "הכלב"... גוטה לימדה הכל, גם מלאכת-יד. "יצאנו להמון טיולים בארץ – בנהריים, ירושלים, ים-המלח, תל-אביב"...

(קטעים מתוך ספרה של אביה בוקשטיין-שמי "בתום הסערות" 2004):

"היינו כמניין ילדים, נולדנו ראשונים לחברי הקיבוץ. בית-הילדים שכן בצריף עץ (בשכונת המרכז, צמוד לחומה, בחלקה הדרום מערבי) בו היו חדרי שינה ומשחקים, מקלחת ומטבח. זכור לי בכי לילה שאינו נענה, בדידות, פחד מפני התנים שהתקרבו לחלון הצריף בתורם אחר מזון... היו לנו בקיבוץ, שני חמורים אפורים וגדולים איתם שיחקנו ורכבנו עליהם להנאתנו, אפילו ברכיבה כשהפנים מופנים אל זנב החמור... מרכז חיינו כילדים היתה המטפלת. נאסר עלינו לקרוא להורים אמא ואבא, אלא בשמם הפרטי. נפגשנו איתם רק שעתיים ביום בשעות אחר-הצהריים... למבוגרים לא היה מספיק אוכל, אבל אותנו פיטמו... היינו חייבים להיראות שמנמנים, עגלגלים ובעלי לחיים נפוחות ואדומות, כך שימשנו כרטיס ביקור של בריאות. מחוץ לקיבוץ כינו אותנו "ילדי שמנת", "ילדי תנובה". היינו חייבים לסיים את כל מה שיש בצלחת, כיוון שיש ילדים רעבים בהודו ובסין... כשנבנה הבית-הוורוד עברנו לגור בו...

אנו היינו הקבוצה הראשונה וכולן נשאו שמות עצים. הקבוצה שאחרינו נקראה "אורן" ואת חורשת האורן שתלנו בטו' בשבט לכבודם... היה לנו דגל לבן משולש ועליו רקום עץ אלון רחב פארות, כמו האלון שנותר בקיבוץ מיער גדול שנכחד בתקופת הטורקים. עקבנו אחרי העונות וכאבנו עם כל ענף נשבר ועלה שנשר, בלוטיו שימשו לנו להכנת קישוטים יפים. במקום צחיח כמו הקיבוץ הצעיר, היה העץ הענקי מלא תקווה ומזכרת מארץ ירוקה ומיוערת שהשאירו הורינו באירופה. שיעורים רבים למדנו בצילו של האלון...

מלבד גוטה מורתי, נכנסו לכיתה חברי קיבוץ שונים, כל אחד מהם לימד אותנו את הדברים בהם היה בקי... כך נחשפנו מגיל צעיר לכמויות מידע עצומות... למדנו בשיטת הנושאים ובכל נושא למדנו את כל המקצועות בהקשר לאותו נושא. בסיום כל נושא הכנו ספר, כרכנו אותו ובסוף השנה עמדו בשורה על המדף כל ספרי הנושאים... אצל גוטה למדנו גם התנהגות נאותה, נימוסים ודרך ארץ, הרגלי ניקיון והיגיינה אישית, הרגלי אכילה בפה סגור, ללא שיחות, מרפקים צמודים לגוף וכמובן לגמור הכל מהצלחת... בימי שישי לא למדנו, הוצאנו את כל הרהיטים החוצה, משפשפים ומקרצפים בסבון ובמים עם מברשות קשות... טיפחנו גן-ירק... צפינו בכוורת דבורים שקופה... גידלנו בפינת-החי שלנו תן צעיר ומאז נעלם הפחד הנורא שלנו מ-תנים... קשריה של גוטה הפגישו אותנו עם אישים ידועי-שם כמו הפילוסוף מרטין בובר, הסופר ש"י עגנון, מרצים באוניברסיטה הצעירה בירושלים ואומנים מפורסמים. ביקרנו במעט המוזיאונים שהיו ובאתרים ארכאולוגיים שנחפרו בארץ... בכיתה ה' נסענו לראשונה ברכבת לירושלים כדי להופיע ברדיו... בירושלים נשארנו מספר ימים ולנו בבתי מכרים. חנה דנון, תמר בראון, תלמה ארד ואני גרנו בביתו של דב יוסף שר הקיצוב (בימי הצנע)... ברדיו העלינו הצגה של המחנך הדגול מפולין יאנוש קורצ'אק, שהיה ידיד אישי של גוטה ושל חברים נוספים... בנסיעה זו טבלנו בים-המלח, נסענו במעלית, ראינו סרט, ביקרנו בקבר רחל בבית-לחם, במערת המכפלה בחברון, בכותל ובמסגד עומר שעל הר-הבית... הוריי סיפרו לי איך נאספו כל חברי הקיבוץ בשעה היעודה בחדר-האוכל והאזינו לשידור בהשתתפותנו... לאחר שש שנים בעין-שמר, עברנו ללמוד בתיכון בקיבוץ מעברות..."