חברי הקבוצה שנשארו בעין-שמר: שלומית תומר, גדעון מגן, אורי שפירא, יעל קציר (ז"ל), תרצה צפניה (ז"ל), רן חדוותי (ז"ל), אדם זרטל (ז"ל), עידו ספקטור, אבישי גרוסמן, יהודית סגולי.

חברים נוספים: יאיר רביד (רייכל), עמירה פלגי (ז"ל), ינאי שנפלד, עמית וינשטיין, רותי ליס, דבורה מרקמן.

סה"כ – 16 ילדים (9 בנים ו-7 בנות).

התחילו כיתה א' בשנת: 1942.

מורים: חנה (לולי) בן-אשר (א'-ב'), חיים גולדמן (ג'-ו').

מספרת שלומית תומר:

גרנו בבית הוורוד ובכיתה ג' עברנו ל"בית תומר" שנבנה לכבודנו (כיום זהו המרכז הצעיר) - בית-ילדים עם כיתה, ארבעה חדרי שינה, מקלחת ומרפסת לא מקורה.

חיים גולדמן, המורה שלנו, יצא בשלב מסוים להשתלמות, ממנה נאלץ לחזור כעבור כחודשיים, כי לא קיבלנו את המורה המחליפה, שלא הכירה אותנו ואת הנהוג אצלנו... אהבנו את חיים מאוד, והוא גמל לנו והעניק לנו את אהבת הטבע והספר.

למדנו בשיטת הנושאים, שאחר-כך בבגרותי, עמדתי על יתרונותיה הגדולים.

אווה גרוסמן הייתה המטפלת האהובה שלנו, שהייתה מעירה אותנו בבוקר עם שיר שחיברה, מילים ומנגינה. היא טיפלה וחינכה ופינקה אותנו במסירות רבה: בצהריים הדליקה בתנור את העצים שהביא החצרן, כדי לחמם לנו מים לרחצה. טיפלה בבגדים, טיפלה בכל ילד שהיה חולה ונשאר כל היום בבית-הילדים; העמידה לידו כיסא עם מגבת נקיה, קומקום עם תה חם וסוכר, לימון ועוגיות. קינאנו בילד החולה...

את הארוחות בישלו לנו במטבח-ילדים, וגם כאן פינקו אותנו ככל שהחיים שלנו בקיבוץ אפשרו באותה תקופה. בארוחות שישי הייתה קבלת-שבת וגבינה עם קצפת וסוכריה במרכזה, זאת בתקופה שהיו בה מעט מאוד ממתקים. בצהריים הייתה מנוחת חובה ואסור לדבר.

אחר-הצהריים היינו משחקים בחוץ: "שוטרים וגנבים", "שבויים", "אל תפהק", "תקיעת סכין באדמה" (בתוך עיגול מחולק לשניים ובדרך זו "כובשים" חלקה), "מי מפחד מהכושי השחור", "מחניים", "ריכוז", "חמש אבנים"... היו ילדים שבקושי הגיעו לחדר-ההורים וכבר הגיע מועד ההשכבה בבית-הילדים. 

כל שנה בפסח קיבלנו בגדים חדשים, בדרך-כלל לכולם אותו דבר... נעליים נעלנו כשלוש שנים – שנה ראשונה הן היו קצת גדולות, בשנייה מתאימות בדיוק ובשלישית חתוכות מקדימה כדי שיהיה מקום לאצבעות.

לאורך כל 12 שנות חינוכנו היינו באותה מסגרת חברתית, מדי פעם נוספו ילדים שהגיעו במהלך מלחמת העולם השנייה או מהעיר. כבר בחברת-הילדים קלטנו שלושה ילדים מיגוסלביה – יהודית סגולי שעד היום איתנו, מרים נחמיאס שהוריה התאקלמו בארץ ואז לקחו אותה בניגוד לרצונה לירושלים ודנקו, ילד יתום שעזב לאחר שנים בודדות.

אני זוכרת בעיקר דברים טובים מתקופת הילדות, למרות שלא היה קל. את העוני של הקיבוץ לא הרגשנו. את מלחמת השחרור הרגשנו, גם פחדנו כשהסתתרנו במקלט חפור באדמה ופצצה נזרקה ממטוס קטן בסביבת הקיבוץ, וכשהיינו ללא מבוגר בלילה בבית-הילדים ונשמעו צרורות מכיוון מענית.

המבוגרים דאגו שלא לשתף אותנו בדברים הקשים שעוברים על המדינה שבדרך.

לאחר הצבא חזרנו כולנו לקיבוץ והתקבלנו כחברים. ברבות השנים ונסיבות החיים, חלק לא נשארו בקיבוץ, אבל אנחנו שומרים על קשרים קרובים גם היום.

בשנת 2019 כתב ינאי שנפלד זיכרונות מחיי הקבוצה:

קבוצת "תומר" הייתה הקבוצה השלישית בעין-שמר.

בחברת הילדים קלטנו ילדים ניצולי שואה, שלמרות השוני בינם לבין ילדי הקיבוץ, נקלטו יפה והקבוצה קיבלה אותם בחיבוק. נוספו גם כמה ילדי-חוץ וגם הם התקבלו ונקלטו יפה (מה שלא תמיד אפיין את הקליטה בקבוצות אחרות).

פעם יצאנו למחנה צופי בחורשה בכרכור ובשיאו התקיים משחק "גניבות דגל".

קבוצת "אורן" התארגנה לגנוב לנו את הדגל שנמצא ב"קו התרועה" (מעגל בקוטר של כחמישה מטר, שבאמצעו תורן או עץ, עליו מתנוסס דגל המחנה). לא ידענו מתי ינסו לפרוץ למעגל, ולכן שמרנו על הדגל כל היום וכל הלילה, וגם סימנו מספר קווי-תרועה מדומים, כדי להטעות את ה"גנבים". בשעה ארבע לפנות בוקר שמע אחד השומרים שלנו רשרושים חשודים והעיר בשקט את כולם. כשהגיע ליאיר רייכל, הוא התעורר וצרח במלוא גרונו: "לקום מהר, אורן הגיעו"! החלה מלחמה שהוכרעה בזכות קווי התרועה המדומים. עוזי מור הצליח לגנוב סמרטוט שחשב אותו לדגל, החביא אותו בבגדיו והגיע לקיבוץ. עד היום לא הצלחנו להסכים מי ניצח.

פעם יצאנו לטיול. השוויון בין הבנים לבנות מתממש הלכה למעשה - כולם ללא הבדל מין ומשקל, סוחבים את הציוד המשותף: פחי אוכל, עזרה ראשונה, אמצעי-תאורה וכד'. וזה פרט לתרמילים עם ציוד אישי לשבוע ימים ושקי שינה עשויים משמיכה. הבנים החזקים מתנדבים מיד בתחילת היום לסחוב את הציוד, וכך כשכולם כבר סחוטים ועייפים מהמסע המפרך, לקראת סוף היום, מגיע תורן של הבנות, שבשעה זו כבר בקושי סוחבות את עצמן... העיקר השמירה על השוויון.

עוזי סגולי וינאי החליטו לבנות רדיו, ולסדר אפשרות לשמוע אותו בכל חדר של הקבוצה.

לשם כך נזקקו לאוזניות וחוטי חשמל. בעמדות המזרחיות של הקיבוץ מזמן מלחמת השחרור, נשארו ללא שימוש טלפוני-שדה ובתוכם אוזניות עם רמקול. הם פירקו את האוזניות, התקינו את הרדיו וכולם שמחו ונהנו.

אבל הדבר נודע ונאלצנו להחזיר את הציוד לעמדות ולהישאר בלי רדיו.

השעה 8 בבוקר, שעור התעמלות. מתעוררת מחלוקת בין המורה לחלק מילדי הקבוצה, על טענה לאפליה של קבוצה אחת מול השנייה במרוץ שליחים. ה"מקופחים" בורחים מהשיעור ומחליטים ללכת ברגל לחדרה לקרובי משפחה של שלומית.

עוברים דרך הפרדסים ובאחת בצהריים מגיעים לחדרה. מתכבדים במים ואבטיח ויוצאים בדרך חזרה. השעה שעת צהרים, האוויר לוהט והכביש כפליים. כולם יחפים (כפי שהלכנו אז בקיץ), ללא כובעים ומים. אחרי כמחצית הדרך, אנחנו מחליטים לנפוש מעט בצד הכביש בצל הפרדסים. פתאום מצטרפת אלינו קבוצת סוחרים ערבים. לא עובר זמן רב והם פונים לבנים בהצעה לקנות מהם את שלומית.

לבנים לא היה ספק בכך שאת שלומית לא מוכרים, גם אם התשלום יהיה גבוה מאוד. קמנו וברחנו.

בינתיים בקיבוץ החלו לתהות לאן נעלמו הילדים ויצאו לחפשם. יהודה וינשטיין, אבא של עמית, לקח את משאית האינטרנש של הקיבוץ, יצא לכביש, פגש בנו וחילץ אותנו מהצרה ברגע האחרון. וכך ניצלנו ושלומית לא נמכרה.